פסק-דין בתיק עת"מ 12677-02-12

1.         לעותר 1 (להלן: " העותר") ישנם 10 חשבונות ארנונה בעיריית תל אביב, בהתאם לרישומי המשיבה (להלן: " העירייה"), חשבונות המתייחסים למספר נכסים בתחומי העיר תל-אביב יפו. עניינה של העתירה בהליכי גבייה מנהליים שהעירייה מנהלת כנגד העותר לשם מימוש זכויותיו בדירה בגוש 7043 חלקה 9 שברחוב ************* (דירה זו תכונה להלן: " הדירה"). מימוש הדירה נועד, כך טוענת העירייה, לצורך תשלום חובות ארנונה ומים של העותר, שהסכום הכולל שלהם עומד נכון ליום 28.11.13 על 1,284,521.63 ש"ח (כך עולה מסיכומי העירייה). 

טענות הצדדים

2.         בסיכומים מטעמם טענו העותרים כי יש לדחות את טענותיה המקדמיות של העירייה, ולקבוע כי בית-המשפט מוסמך לדון בעתירה. זאת משום שמנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון בטענה הנוגעת לאי-חוקיות, אלא סמכותם מתמצה בדיון בנושאים טכניים עובדתיים.

עוד נטען כי העתירה לא הוגשה בשיהוי, שכן היא הוגשה נגד מימוש זכויות העותר בדירה, והאזהרה בגין בקשתה ביצוע הומצאה לו ביום 6.1.201. העתירה הוגשה  30 יום לאחר מכן. על-כל-פנים, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת להאריך את המועד להגשת העתירה, בעיקר כאשר השיהוי הוא סובייקטיבי בלבד, והוא לא גרם נזק לצד שכנגד.

3.         העותרים טענו כי התנהלותה של העירייה היתה חסרת תום-לב, שכן היא פעלה במשך כל השנים נגדם לצורך גביית חובות העבר שלהם במסלול האזרחי, והיא אינה רשאית "לשנות חזית" ולעבור למסלול גבייה מנהלי.

העותרים טענו כי לא הומצאו להם דרישות תשלום כדין, ולכן לא היתה העירייה רשאית לממש את כתב ההרשאה למכירה הדירה מכוחו נרשם עליה שעבוד. לעותרים לא נודע מבעוד מועד על גובה החוב שהעירייה ייחסה להם, והם אף ידעו לאילו נכסים החוב מתייחס. יש חשיבות גדולה לדרישת התשלום, ולא ניתן לכן להתחיל בהליך גבייה מנהלי ללא דרישה כזו. לגישת העותרים, העירייה מגדילה את חובותיהם ובמקביל היא נוטלת את חלקה בתשלומים אותם משלם העותר במסגרת תיק איחוד בלשכת ההוצל"פ, תוך העברת מסר לעותר כי זה ההליך בו היא בחרה.

4.         העותרים טענו כי העירייה הודתה שבקשת המימוש הוגשה בגין כל חובות העותר אי פעם בתיקי ההוצל"פ אותם משלם העותר מדי חודש במשך שנים רבות. העירייה בקשה להקטין את החוב בתיק ההוצאה-לפועל החדש, כך שהוא יחול רק על חוב שבגינו לא פעלה העירייה בהליכי גבייה אזרחיים. אולם, לגישת העותרים אין בכך לרפא את הפגם, ומשהחלה העירייה בגבייה אזרחית, היא חייבת להמשיך בכך גם ביחס לחובות חדשים.

5.         לטענת העותרים, העירייה נמנעה מלפרט את המועדים בהם נוצרו החובות השונים שלהם נושא העתירה. לגישתם, העירייה נהגה בשיהוי ניכר בגביית החובות, שיהוי המחייב את קבלת העתירה. זאת משום שעם חלוף הזמן, הופכת הגבייה המנהלית לבלתי-סבירה, לא הוגנת, ולא מידתית. עוד נטען כי כל חוב שקדם ליום 28.11.04 התיישן, ולכן על העירייה להוכיח כי פעולות הגבייה שלה התייחסו רק לחובות שנוצרו לאחר מועד זה. כן מוטל על העירייה להוכיח את הפעולות שהיא בצעה לגביית החובות שנוצרו בגין כל שנת מס עד שנת 2004.

6.         העותרים טענו עוד כי העירייה לא בצעה הליכי גבייה "של ממש" שיש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. כך, נשלחו אמנם דרישות לעותרים, אולם העירייה לא ביצעה שום פעולה של הוצאה לפועל. לכן לא היה די בפעולות העירייה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

העותרים התייחסו בהקשר זה לנכס שלהם שברחוב יפת 88 ביפו. הם הוסיפו וטענו כי העירייה חייבה אותם חמש פעמים בגין נכס אחד (המצוי ברח' 3195) , וכי כל הפעולות שהיא בצעה הם פעולות שבוצעו "מהשפה ולחוץ", ללא כוונה לגבות את החוב. גם ביחס לנכס ברחוב חנינא בן דוסא נטען כי העירייה לא נקטה "הליכי גבייה של ממש".

7.         עוד הוסיפו העותרים וטענו, כי אין כדאיות כלכלית עבור העירייה בהליך המימוש. זאת משום שהדירה אותה מבקשת העירייה לממש מצויה על מספר חלקות. העותר רשום כבעלים של מחצית מחלקה 9, שבה מצויים רק המטבח וחלק והסלון.  על חלקים אלה של הדירה ישנו צו הריסה רשום בטאבו. חדר המדרגות ממנו עולים לדירה אינו חלק מחלקה 9.

העותרים טענו כי מחוות-דעת מומחים שהם הגישו, עולה כי לא ניתן מבחינה פיזית, מעשית והנדסית לממש את הדירה. עוד נטען כי גם אם תמומש הדירה, יש מקום לקחת בחשבון כי גם לעותרת 2 יש בה זכויות (למרות שהיא אינה רשומה כבעלת זכויות בטאבו); כי העותר הוא בעלים של חלקה 9 במושע עם אדם נוסף; וכי אם הדירה תימכר, היא תימכר כתפוסה, לאחר מתן מעמד של דיירות מוגנת לעותרת 2 ולבנם הקטין של בני-הזוג.

8.         לגישת העותרים, ההחלטה לממש את הדירה לצורך גביית החוב היא החלטה מנהלית, וככזו על העירייה לפעול ביחס אליה בצורה סבירה ומידתית, ביעילות ובהגינות. לכן זכאים העותרים להעלות את הטענה ביחס לחוסר הכדאיות במימוש גם במסגרת העתירה דנן. מסקנה זו עולה גם מהנחיות היועץ המשפטי לפיהן לפני נקיטה בהליך מימוש, יש לבחון גם את יעילותו של ההליך.

9.         העירייה טענה כי דין העתירה להידחות. לטענתה, לבית- המשפט אין סמכות עניינית לדון בעתירה, והיה על העותרים לתקוף את החלטות העירייה בדרך של השגה למנהל הארנונה, ערר על החלטות אלה, ופנייה לבית-המשפט בדרך של ערעור מנהלי. העירייה התייחסה בהקשר זה בין היתר לטענות העותר ביחס לחוב בגין הנכס ברחוב בן דוסא 19. העירייה טענה כי העותר לא חזר על טענותיו בהקשר זה בסיכומים מטעמו. מעבר לכך, הסמכות הייחודית לדון בטענות כאלה היא למנהל הארנונה, והעותר לא היה רשאי לכן לפנות לבית-המשפט ולהעלות את טענותיו.

10.        עוד טענה העירייה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. זאת משום שחלף פרק זמן של למעלה משנה מהיום בו העירייה מסרה לעותר מכתב התראה ועד הגשת העתירה. העירייה פעלה לגביית חובות העותר במהלך השנים, בעוד שהעותר "ישן" על זכויותיו. העירייה הוסיפה כי העותר נהג בחוסר ניקיון כפיים, משום שהוא לא גילה במסגרת העתירה פרטים ועובדות מהותיים. כך העותר נמנע מלהציג בפני בית המשפט את כל ההליכים שהתנהלו לצורך גביית חובותיו, והוא הציג מצג-שווא לפיו הוא לא ידע אודות הליכי הגבייה המנהליים שהתנהלו נגדו. הוא גם לא גילה כי מרבית חשבונות הארנונה פעילים עד היום, וכי הוא אינו משלם ארנונה בגינם עד היום, ללא שהוא הגיש בקשר לכך כל השגה או ערר.

11.        באשר לטענת ההתיישנות, טענה העירייה כי לא חלה התיישנות, משום שהעירייה פעלה במהלך השנים באופן רצוף לגביית חובותיו של העותר. היא הגישה תביעות שהסתיימו בפסקי דין ופתחה תיקי הוצאה-לפועל, כפי שהיא פירטה במסגרת פרק ו' לכתב התשובה שלה לעתירה. העירייה שלחה הודעות דרישה כדין ובאופן שוטף לעותר במהלך השנים, והיא אף ביצעה הליכים רבים כנגדו כגון עיקול מטלטלין וכיו"ב. לתגובת העירייה לעתירה צורפו אסמכתאות ביחס להוכחת פעילותה של העירייה כנגד העותר. העותרים לא סתרו את טענות העירייה ביחס לכך.

לכן, ולאור ההלכה הפסוקה, משהעירייה ניהלה הליכי גבייה מנהליים נגד העותר, שנפתחו באמצעות משלוח מכתבי דרישה אליו, לא ניתן לקבוע כי זכותה של העירייה לפעול נגדו - התיישנה. מרוץ ההתיישנות נעצר, כך נטען, משום שנגד העותר ננקטו במהלך כל השנים צעדים לגביית החובות, ופעולות אלה עוצרות את מרוץ ההתיישנות.

12.        עוד טענה העירייה, כי יש לדחות את טענות העותר בדבר נקיטת הליכים מקבילים. לגישתה, ההלכה הפסוקה קבעה כי לרשות מקומית ישנן שתי דרכים לפעול לצורך גביית חוב ארנונה: תביעה אזרחית והליכי גבייה מנהליים. אלה מסלולי גבייה חלופיים העומדים זה לצד זה. אין מניעה כי עירייה תפעל לגביית חוב בהליכים מנהליים רק משום שניתן פסק-דין הקובע את חובת התשלום.

במקרה דנן נפתחו תיקי ההוצל"פ בעקבות פסקי-דין שהתקבלו בתביעות כספיות נגד העותר. העותר משלם מדי חודש סכום של 700 ש"ח במסגרת תיק האיחוד, אך הסכומים שמתקבלים מקוזזים מחובותיו, ולכן אין כפל גבייה. העירייה זכאית לנקוט במספר הליכים לגביית החוב, ובלבד שהחוב לא ייגבה פעמיים.